דפוס הקורבן

הקורבן מחובר לאגו שלו (אגו=פחד. כל מטרת הפחד במקרה זה היא למנוע מאתנו צמיחה. הוא תמיד מנסה להפריע בכך שהוא מערער את ביטחוננו ומציף אותנו בשאלות של מה יגידו? מה יחשבו עליי אם אדבר עכשיו? אני לא ראוי באמת, אני לא מספיק מוכשר ועוד..)

הקורבן- אין הוא רואה את התמונה מההיבט הרחב והגבוה יותר שלה. הקורבן שקוע בתוך הדרמה.

הדרמה בהיפוך אותיות=הרדמה. הוא מתפקד כשחקן במחזה. הוא מזדהה עם הדמות אותה הוא מגלם, מזדהה עם רגשותיה, מחשבותיה ומעשיה. הוא שוכח שהוא אדם בעל מקצוע של שחקן. למעשה, אנחנו רב ממדיים, אנחנו נמצאים במקביל בכמה מקומות, כולל ברובד הנשמה ו ה"אני העליון". בחלקים הגבוהים אנחנו מודעים לכך שאנחנו כרגע מגלמים תפקיד של שחקן במחזה ואנחנו אף יודעים מהי מטרת המחזה ומה הוא מנסה ללמד אותנו.

המטרה קשורה תמיד בהתפתחות הנשמה ובהתעלות מעל צרכי האגו על-ידי חיבור להבנת הנשמה ותוך כדי כך, לקיחת אחריות על המחזה.

אני תוהה מהי מטרת התפקיד אותו אני מגלמת במחזה כתושבת עוטף עזה בכלל ושדרות בפרט? איזו התפתחות נשמתית משותפת יש לנו עכשיו?

כשפוגעים בנו, הדבר הראשון שקורה הוא-הפגיעה עצמה. אנחנו חשים נפגעים. בשלב השני ייתכן מאוד שמתפתחים בנו רחמים עצמיים ושקיעה לתוך סבל, ששב וממחזר את עצמו על סמך ניסיונות עבר של פגיעות דומות. אפשר גם שנגיב מיד מתוך כעס רב ורצון לפגוע בחזרה. שתי הדרכים קשורות לייצר ההישרדות שלנו של "הילחם או ברח" שטבוע בנו משחר ההיסטוריה.

בכדי להתקדם עלינו להתחבר אל הרובד של הנשמה שלנו ולהתמיר את האגו שלנו-זוהי המטרה של כל הנשמות החפצות בהתפתחות ובהתעלות. לא כדאי לדכא את האגו, לכעוס עליו או להתכחש לו, אלא להבין שהוא מכיל את תמצית שיעורי הנשמה שלנו ולכן עלינו ללמוד לזהות תבניות שמפעילות אותנו.

למשל כעס. כעס נוצר מחוסר הבנה רוחנית, מהרגשה של קיפוח, תחושת עוול, ממקום של פגיעה בלתי מוצדקת, כאב. כעס הינו מנוע רב ערך לשינוי מצבינו מקורבן חסר אונים שמרחם על עצמו ואינו עושה מאום כדי לשנות את מצבו, לאדם ששולט על חייו ונמצא בעוצמה. כיס הינו בהחלט גורם מדרבן שאומר: "עד כאן. כאן עובר הגבול האדום שלי!". עשוי להיות בנו כעס על הסביבה, הזולת ובאותה מידה ואולי גם בו זמנית, כעס על עצמינו.

אני חושבת שניתן להתמיר את אנרגיית הכעס (שהיא אנרגיה נמוכה) לאנרגיה גבוהה יותר שקשורה לנשמה ולייעודנו כאן.(השלב הראשון הוא סליחה)

אנרגיה אחרת היא : "רחמים עצמיים"

תחושה של מסכנות(אפילו אם זה בקטנה), אומללות, הכוח ניטל ממני, "עשו לי, "קרה" לי משהו, אני בעמדה של פסיביים. תחושת בדידות, תסכול וקיפוח.

אני בחוסר הבנה רוחני מוחלט.

בזיהוי אנרגיה זו אני מבקשת להתמירה להבנה רוחנית.

איך?

אני מבינה שאני זימנתי לעצמי את ההתנסות הזאת ואני בעיצומו של שיעור נשמתי חשוב. אבל כרגע אני בתוך הדרמה , בתוך גל רגשי שמערפל את חושיי ומשכיח ממני את תכלית השיעור.

כשאני מבינה שאני בשיעור ורואה אותו הדבר מחבר אותי לעוצמה ואז אני לא סובלת ופשוט מנסה לפתור את המצב מזוויות שונות.

*מהו, לפי ראייתכם, השיעור שאנחנו עוברים כאן?

דפוס קורבן הוא נוח לשליטה, כאמור, ולפיכך גורמים שולטים מעוניינים כי הדפוס יישאר בנו. בלי לשים לב, אנחנו לומדים להקריב את עצמינו למען

הזולת("טוב למות בעד ארצנו"), למען אידאליים נישאים. זהו דבר נאצל וחשוב לכשעצמו עם זאת אני רוצה לדעת לחשוב בשביל עצמי, להתחבר לאמת שלי ולהיות קשובה לצו מצפוני. אני שמה לב שעניין זה לוט בערפל כרגע ואני מבקשת בירור.

להיות בעוצמה שלי ולא להיות קורבנות שחווים את המציאות מתוך ענני הערפל של רגשותיי העכורים.

רוצה לנקות את המשקעים והרגשות הפיזיים, האתריים, המנטליים והרוחניים.

לדעתי, במקומות שבהם אני נשלטת אין אני קיימת!

אני רוצה להתקדם משם

רוצה ליצור מתוך אחריות ללא אשם ללא כעס ללא פחד.

חשיבותו של התהליך משמעותית ביותר להתפתחותו של כל פרט ופרט ועצומה לאין ערוך כאשר מדובר בהתפתחות החברה האנושית כולה! תהליך זה מקרב אל ההבנה ברובד העמוק ביותר של הפסוק : "ואהבת לרעך כמוך". אין כל קורבנות או אשמים או דרמות.

לא תהיה עוד נפרדות, לא יישאר מקום לנבדלות, גבולות יוסרו, הן פנימיים והן חיצוניים והשלום ישרור בעולם.

אמן.